Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

Холодное на горячем в канун субботы

Орах Хаим · симан 258 · лист 1 из 5
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
מֻתָּר לְהָשִׂים בְּעֶרֶב שַׁבָּת דָּבָר קַר עַל דָּבָר חַמָּה וּבוֹ סְעִיף אֶחָד
אמֻתָּרא לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם, בֵּין תַּבְשִׁיל חַם בֵּין תַּבְשִׁיל קַר, עַל גַּבֵּי קְדֵרָה רוֹתַחַת, וְאֵין זֶה כְּמַטְמִין עַל גַבֵּי דָּבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל שֶׁאָסוּר אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לְפִי שֶׁאֵין הַקְּדֵרָה הָרוֹתַחַת נִקְרָא מוֹסִיף הֶבֶל, שֶׁהֲרֵי חֻמָּהּ הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט.
כַּמָּה דִּינֵי הַטְמָנָה וְטִלְטוּלָם וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים
אמוֹכִין שֶׁטָּמַן בָּהֶם הַקְּדֵרָה מִבְּעוֹד יוֹם דֶּרֶךְ מִקְרֶה, שֶׁלֹּא יִחֲדָן לְכָךְ — אָסוּר לְטַלְטְלָם בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁהֵם מֻקְצִים, שֶׁמִּן הַסְּתָם הֵם עוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְבָדִים וְלֹא לְהַטְמִין בָּהֶם קְדֵרוֹת אוֹ שְׁאָר תַּשְׁמִישׁ הַמֻּתָּר בְּשַׁבָּת, וְאֵין עֲלֵיהֶם תּוֹרַת כְּלִי כְּלָל.
אֲבָל אִם יִחֲדָם לְהַטְמָנָה, דְּהַיְנוּ שֶׁגָּמַר בְּדַעְתּוֹ לְהַטְמִין בָּהֶם לְעוֹלָם — מֻתָּר לְטַלְטְלָם, דְּכֵיוָן שֶׁהֵם רְאוּיִים לְהַטְמָנָה וְהוּא יִחֲדָם לְכָךְ — הֲרֵי יֵשׁ עֲלֵיהֶם תּוֹרַת כְּלִי, מֵאַחַר שֶׁהֵן רְאוּיִים לַתַּשְׁמִישׁ הַמְּיֻחָד לָהֶם.
אֲבָל אִם טָמַן בְּגִזֵּי צֶמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִחֲדָן — לְכָךְ מֻתָּר לְטַלְטְלָן, שֶׁאֵין הַגִּזִּין חֲשׁוּבִין כָּל כָּךְ, וּכְשֶׁמַּטְמִין בָּהֶם פַּעַם אַחַת מִן הַסְּתָם עוֹמְדוֹת הֵן לְהַטְמָנָה.
אֲבָל הַגִּזִּין שֶׁנְּתָנּוֹ לָאוֹצָר לִסְחוֹרָה (וְהוּאב מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן שׁוּם תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא) שֶׁטָּמַן בָּהֶן דֶּרֶךְ מִקְרֶה — אָסוּר לְטַלְטְלָם בְּשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדָם לְכָךְ לְעוֹלָם:
בכְּשֶׁטָּמַן בְּדָבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ וּבָא לִטּוֹל מֵהֶם הַקְּדֵרָה בְּשַׁבָּת כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אִם כִּסּוּי הַקְּדֵרָה מְגֻלֶּה מִקְצָתוֹ מֵהַהַטְמָנָה — אוֹחֵז בְּמִקְצָת הַמְגֻלֶּהג וּמְסִירוֹ. וְאַף שֶׁהַהַטְמָנָה הַמֻּקְצָה מֻנַּחַת עָלָיו — אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר, לְפִי שֶׁאֵין הַכִּסּוּי מְשַׁמֵּשׁ כְּלָל לַהַטְמָנָה אֶלָּא לַקְּדֵרָה. וְאוֹחֵז בְּרָאשֵׁי דָפְנֵי הַקְּדֵרָה שֶׁנִּתְגַּלּוּ מִתַּחַת הַכִּסּוּי וּמוֹצִיא אֶת הַקְּדֵרָה כֻלָּהּ מֵהַטְמָנָה.
וְאִם אֵין הַכִּסּוּי מְגֻלֶּה כְּלָל, אִם יָכוֹל לִתְחוֹב כּוֹשׁ אוֹ סַכִּיןד בְּתוֹךְ הַכִּסּוּי וּלְהַגְבִּיהוֹ וְלַהֲסִירוֹ מֵהַקְּדֵרָה — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף שֶׁמְּטַלְטֵל הַהַטְמָנָה עַל יְדֵי הַכִּסּוּי — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁטִּלְטוּל מִן הַצַּד הוּא וְאֵינוֹ טִלְטוּל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי״א:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
וכן משמע בהדיא מלשון הב״י בסי׳ רנ״ג וממ״ש עליו בדרכי משה ומג״א שם. וכן משמע מלשון הב״י סוף סי׳ רנ״ח. ועוד דהתם אי אפשר לומר כלל הטעם משום גזרה שמא יטמין בתוכה, דהא אפילו בשבת אין איסור להטמין בתוכה משום הטמנה, כמבואר בגמרא ובסי׳ שי״ח דבכלי שני שרי, יהיה מאיזה טעם שיהיה על כל פנים, למה ליה להבית יוסף לפרש כאן הטעם, וכתב ופשוט הוא, אף שהרב רבינו יונה חולק, והלא אין לאסור אלא משום גזרה והכא שרי אפילו בתוכה. ואף לפי מה שכתב הט״ז בסי׳ רנ״ח ושי״ח דלא שרי אלא כשקצת דופנותיה יוצאים למעלה מן המים, מכל מקום על כרחך צריך לומר דלא גזרינן שמא יטמין כולה. אלא ודאי כפשט לשונו כן הוא דעתו דהוה ליה כהטמנה ממש, וכמ״ש בפנים לדעתו.
ולפי זה צריך לומר הטעם דלא אסרו בטמונה למעלה אלא על גבי קטומה או שנתן בה חתיכה חיה ולא על גבי גרופה (כמבואר בהדיא בש״ע, דאיכפל תרתי תלת זמני לאשמעינן הדרכים שנתבארו בסי׳ רנ״ג, מכלל דלא משכחת לה אלא על גבי גחלים, ועל גבי גחלים בלאו הכי אסור אף בשהוי, לכן הוצרך לומר על פי הדרכים כו׳) הוא, משום דהכירה אינה מוספת הבל כמ״ש התוס׳ ומרדכי. ובאמת שלדעת הטור הוא דוחק גדול לחלק בין קדרה חמה שבסימן רנ״ח לכירה או חפירה שהוחמה גם כן מחמת האש והולכת ומתקררת.
(ומכל הלין טעמי לא כתבתי בפנים הטעם משום גזרה. בשגם שאין ממנו נפקא מינא לדינא, עיין במה שיתבאר לקמן בסמוך ודו״ק):
להטמין כו׳. עיין במה שנתבאר בסימן רנ״ז דהטור ושו״ע לשיטתייהו אזלי, שאף שהקדרה מגולה מיקרי הטמנה, ולכן הוצרך הב״י לפרש שאין הקדרה מוספת הבל. ומכל מקום הדין דין אמת אף לדידן דקיימא לן דכשהקדרה מגולה למעלה לא מיקרי הטמנה, כמ״ש רמ״א סי׳ רנ״ג והט״ז כאן, וכן דעת הרמב״ם ומגיד משנה סוף פ״ד, וכגון שהיא טמונה למעלה. ולאפוקי מדברי הרב רבינו יונה שהביא הר״ן שפירש ההיא דכוזא כו׳ בכהאי גוונא ולאיסור, אלא ס״ל בהדיא כפירוש התוס׳ ורא״ש וטור ושו״ע בסי׳ שי״ח (ובהא אתי שפיר מה שנוהגין להטמין מבעוד יום מיני עיסה בקדרה קטנה תוך גדולה אע״ג דהוה ליה הטמנה ממש עיין סי׳ שכ״ו).
ולא העתקתי מה שכתב המג״א כאן, משום דבהדיא מבואר בש״ע סי׳ שי״ח ס״ח שהכריע להקל דלא דמי לכירה כמו שכתב המג״א עצמו שם עיין שם בס״ק כ״ו, דאף במיחם על גבי מיחם שיש תבשיל ורוטב בהעליון דבכהאי גוונא מיירי הכא והתם בס״ז נקטינן נמי כדברי המיקל, עיין במה שנתבאר בסי׳ רנ״ג ודו״ק:
מקפיד כו׳. לכאורה אין ללמוד זה ממוקצה מחמת חסרון כיס דבעינן שיקפיד עליו, דהתם תורת כלי עליו, אבל הכא אם לא ייחדן להטמנה, כיון דודאי עתיד להחזירן להפתק כדפרש״י שוב אין תורת כלי עליהם, כדמשמע בהדיא ברש״י ור״ן גבי מוכין עיין שם, ואם כן יש לומר דאף אם אינו מקפיד למיזגא עלייהו (עיין בגמרא), דעל כרחך בקפידא כזו מיירי המג״א מדמייתי מסי׳ ש״ח, מכל מקום כיון שאינם עומדים לכך אלא לסחורה אסור לטלטלם, כמו נדבך של אבנים, שאף שבודאי אין מקפידים עליהם לישיבה בעלמא (דאם לא כן הוה להו להפוסקים לפלוגי בהכי בין חריות לאבנים ולמה כתב המגיד משנה שלהרי״ף נדחה דין האבנים לגמרי מדין החריות ולהרמב״ם חילק בענין אחר כמ״ש הב״י בסי׳ ש״ח), ואפילו הכי אסור לטלטלן משום דלא קיימי להכי, כמ״ש המגיד משנה וב״י ומג״א סי׳ ש״ח.
ואף אם תימצי לומר דהמג״א סמך על הרמב״ם נגד רש״י ור״ן דכתב בפרק כ״ו דגיזין אסורין משום מוקצה מחמת חסרון כיס, מכלל דסבירא ליה דמשום קפידתו לא פקע תורת כלי מהן הואיל והן ראוין למיזגא עלייהו, רק שאסורים מחמת קפידתו, ואם כן הוא הדין להפתק לדידן כשטמן בהן. זה אינו, דבהפתק מודה הרמב״ם, דכיון שהקצם לסחורה ביטלם מתורת כלי אף שאין מקפיד להשתמש בהם גם כן תשמיש אחר, מידי דהוה אליבני דשרגינהו, שאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי בסידורם, (ולא) משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דאין דרך להקפיד לישב עליהם למעלה, במכל שכן מנדבך של אבנים דחשיבי מינייהו כמבואר במלחמות פרק י״ז. ועוד דבהדיא פירש המג״א עצמו שם בס״ק ל״ו משום דליכא תורת כלי עלייהו, ואם כן הוא הדין לגיזין שהקצם לסחורה אף אם אינו מקפיד עליהם כלל. וכן המג״א עצמו בסימן ש״ח סק״ג ומ״ח לא הזכיר קפידא כלל.
אלא שלכן נתחכם המג״א להביא ראיה מסי׳ ש״ח סכ״ה, ולכאורה אינו ענין לכאן, אבל כוונתו למה שכתב רמ״א שם דעורות של דקה דלא חזו למיזגא עלייהו אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם, אע״פ שאין תורת כלי עליהם, שהרי אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו, וגרועין מגיזין שהקצם לסחורה אבל ראויין למיזגא עלייהו, ואלו אינן ראויין, ואפילו הכי מהני בהו מחשבה בעלמא. ואף אם תימצי לומר דרמ״א שם לשיטתיה אזיל דגם באבנים סבירא ליה דמהני מחשבה, אבל להב״י דסבירא ליה גבי אבנים דבעינן יחוד אם כן הוא הדין לגיזין, מכל מקום גם בגיזין כיון שטמן בהם עשה בהם מעשה כמו שכתב הב״י כאן. והמג״א לשיטתיה אזיל, שבסי׳ ש״ח ס״ק מ״א מ״ב (עיין שם ודו״ק) סבירא ליה כהמגיד משנה דהסידור הוה מעשה (דלא כב״י שם ודו״ק) ומועיל גם באבנים בלא ייחוד, ואם כן למה צריך יחוד בגיזין ואמאי קתני כיצד הוא עושה כו׳, עיין סי׳ ש״ח בפנים ודו״ק (אלא שלא רצה המג״א להביא ראיה מדברי עצמו, אלא מהשו״ע, ולכן הביא מסעיף כ״ה שם) (והשתא אתי שפיר הא דבסי׳ ש״ח לא הזכיר קפיד, משום דהתם לא מיירי בטמן בהם ודו״ק), אלא על כרחך צריך לומר דהכא שאני דקפיד עלייהו והוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס.
ומסירו כו׳. זהו כוונת הש״ע שדרכו לקצר לשון הטור וכאן הוסיף דהיינו לומר כו׳ ואע״פ שהם עליה כו׳, ר״ל דלא תימא דוקא שיטה הכיסוי על צדו כדי לנער מעליו המוקצה, אלא נוטלו בידו ואע״פ שהם עליה לא איכפת לן בה. וכן בדין, דהא כל דלא נעשה בסיס דינו כשוכח או כאילו נעשה בסיס לאיסור ולהיתר, דכל כהאי גוונא בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו כמבואר בסי׳ ש״ט ס״ג וס״ה ואין צריך לנער כלל. ומ״ש במשנה והן נופלות, אורחא דמילתא קתני, עיין ברמב״ם בפירוש המשנה. וברז״ה פרק י״ז משמע דאהטמנה שסביבות הקדרה קאי שננער ע״י נטילת הכיסוי מעל הקדרה לפי פירושו ופירוש ר״ת שהקדרה בלועה בכיסוי. והכי קיימא לן לדעת המג״א בס״ק ט׳ שהעתיק מהר״ן שכתב כן לפירוש הרז״ה. ומה שכתב הט״ז כאן צע״ג:
בתוך הכיסוי כו׳. כן הוא בהדיא בשלטי גיבורים. וכן משמע בהדיא בגמרא ופוסקים וטור ושו״ע סוף סי׳ שי״א גבי פגה שטמנה בתבן. ומשמע בהדיא דאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, דאם לא כן למה ליה כוש וכרכר שראשן חד ידחפנו בקנה או בדבר אחר, אלא ודאי דדוקא קתני והן ננערות מאליהן, אבל לא שיטלטלם הוא ע״י דבר אחר. וכן משמע בהדיא ברי״ף ור״ן סוף פרק ט״ז גבי צואה. וכן משמע בהדיא בסי׳ תמ״ו. וכן כתב הט״ז שם ובסי׳ שי״א סק״ב. וזהו גם כן כוונת התוס׳ שהביא המג״א בסק״ח. ומה שכתבו אילך ואילך, היינו לאפוקי אם ע״י דוחק החזרת הקדרה היה המוקצה מתצמצם ומתרחק לצדדים מאליו בלא שירחיקנו הוא בידים על ידי הקדרה. וכן הוא בהדיא בתוספות ורא״ש ור״ן בשם הראב״ד ורשב״א סוף פ״י ובר״ן פ״ב דביצה ומגיד משנה פכ״א, דטלטול על ידי דבר אחר לא שרינן לה אלא משום כבוד יו״ט לדעת הר״ן פ״ב דביצה. ומה שכתב הט״ז סי׳ ש״ח סקי״ח צע״ג. וכן משמע בהדיא מלשון הרמב״ם פכ״ה, ומלשון הר״ן שהובא בב״י סי׳ שי״א לפסק הלכה שכתב ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו לטלטלו אלא אם כן יטלטל עמו המוקצה בטלטול מן הצד כו׳, וברז״ה פי״ז מבואר דהיינו מן הצד של היתר עיין שם, אבל כאן עיקר טלטולו הוא דבר האסור, ואינו מטלטל מן הצד של היתר אלא מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה לו כידא אריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי׳ תרנ״א.
ולא דמי לאבן שעל פי החבית שמותר להגביה, לפי שמכיון שהחבית לא נעשית בסיס לאבן אם כן היא חשובה בפני עצמה, והוא מטלטל אותה בלבדה שהיא דבר המותר ואינה משמשת כלל להאיסור, וגם היא אינה מטלטלת את האבן אלא הוא מיטלטל מאליו (ומגמרא ריש פרק נוטל לא קשיא מידי, דלא מצריכים געגועים אלא משום דאין צריך לתינוק כמו שכתבו התוס׳ שם ודו״ק). וכן גבי מת שבמטה שצריך למקומו, שמכיון שהמטה לא נעשית בסיס למת אם כן היא חשובה בפני עצמה והוא מטלטל אותה בלבדה, ואינו חשוב כמטלטל את המת על ידי המטה כיון שהיא חשובה בפני עצמה ואינה משמשת כלום להמת, שאם היתה משמשת לו היתה בסיס לו. משא״כ כאן, שהכוש או הקדרה משמשים לטלטל ההטמנה הרי זה טלטול ע״י דבר אחר כדרכו ולא מן הצד של היתר, שההיתר נעשה כידא אריכתא דידיה.
משא״כ בטלטול הקש ע״י גופו כשצריך למטה להר״ן דליכא למימר הכי, הוי כעין טלטול ע״י דבר אחר שלא כדרכו, ודמי ממש לטלטול מן הצד של היתר דשרי בצריך למקומו להר״ן, ולכך הוסיף הר״ן גבי טלטול על ידי גופו שהוא כלאחר יד, משום דבלאו הכי לא דמי לטלטול מן הצד. ומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו שמפנהו לכאן ולכאן, כמו שכתב הר״ן בריש פי״ח ועיין שם במלחמות ובמג״א ריש סי׳ ש״ח, משום דהוי כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך. אבל ע״י דבר אחר שבידו דרך הוא לטלטל. וכהאי גוונא ממש מצינו ביין נסך ביו״ד סי׳ קכ״ד דנגיעה ושכשוך ע״י דבר אחר שבידו מיקרי שכשוך כדרכו אפילו לענין ניסוך ואוסר בהנאה לכולי עלמא, וכל שכן לענין טלטול בעלמא, אבל ע״י רגל רבו המתירים שם. וכן היכי דאוריק אורוקי דדמי ממש למת המיטלטל ממטה שרי התם בהנאה לכולי עלמא דאין דרך שכשוך בכך: