Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

За какой вынос отвечают по Торе

Орах Хаим · симан 347 · лист 1 из 6
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
עַל אֵיזֶה הוֹצָאָה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה, וּבוֹ י׳ סְעִיפִים
אמִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּשֶׁעוֹקֵר חֵפֶץ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמַנִּיחוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְהֵפֶךְ. אֲבָל הָעוֹמֵד בְּאַחַת מִשְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת אֵלּוּ וּפָשַׁט יָדוֹ לִרְשׁוּת הַשְּׁנִיָּה וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ, וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ חֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד שָׁם, שֶׁזֶּה עָקַר מֵרְשׁוּת זוֹ וְזֶה הִנִּיחַ בִּרְשׁוּת הַשְּׁנִיָּה — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר “מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂוֹתָה” — הָעוֹשֶׂה אֶת כֻּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה אֶת מִקְצָתָהּ; יָחִיד וְעָשָׂה אוֹתָהּ — חַיָּב, שְׁנַיִם וְעָשׂוּ אוֹתָהּ — פְּטוּרִין. אֲבָל אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹת כֵּן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבֹאוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שְׁלֵמָה בְּשַׁבָּת:
בהָיָה עוֹמֵד בְּאַחַת מִשְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת וּפָשַׁט יָדוֹ לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ, וְנָטַל הַחֵפֶץ מִיָּדוֹ וְהוֹצִיא לִרְשׁוּת שֶׁעוֹמֵד בּוֹ — אֲפִלּוּ לֹא הִנִּיחוֹ בָּאָרֶץ, הוֹאִיל וְהוּא מֻנָּח בְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּמֻנָּח בָּאָרֶץ, שֶׁהַיָּד נִגְרֶרֶת אַחַר הַגּוּף וְהַגּוּף הוּא עוֹמֵד בָּאָרֶץ (וַאֲפִלּוּ אִם הוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,א וְיָדוֹ שֶׁהַחֵפֶץ בְּתוֹכָהּ הִיא לְמַעְלָה מִי׳ טְפָחִים, שֶׁהוּא מְקוֹם פְּטוּר — הֲרֵי זֶה חַיָּב, שֶׁכֵּן הָיָה מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת, שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִים הָאָרוֹן עַל כִּתְפֵיהֶם, וְהָיָה הָאָרוֹן כֻּלּוֹ לְמַעְלָה מִי׳ טְפָחִים מֵהָאָרֶץ):
גאֲבָל זֶה שֶׁנִּטַּל הַחֵפֶץ מִמֶּנּוּ — פָּטוּר וּמֻתָּר מִשּׁוּם אִסּוּר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה כְּלוּם, אֲבָל אָסוּר מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם שֶׁמַּכְשִׁיל אֶת חֲבֵרוֹ וְנוֹתֵן לוֹ חֵפֶץ לְהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, וְעוֹבֵר עַל “לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל”. וְאִם הַחֵפֶץ הָיָה מֻנָּח בְּעִנְיָן שֶׁאַף אִם לֹא הָיָה נוֹתְנוֹ לוֹ הָיָה יָכוֹל לִטְּלוֹ בְּעַצְמוֹ — אֵינוֹ עוֹבֵר עַל “לִפְנֵי עִוֵּר” מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לִתְּנוֹ לוֹ אֲפִלּוּ הוּא נָכְרִי, וַאֲפִלּוּ בְּכַרְמְלִית, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ״ה מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וּבְיִשְׂרָאֵל יֵשׁ עוֹד אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִפְּנֵי שֶׁמְּסַיֵּעַ לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְלָכֵן אָסוּר לְהוֹשִׁיט לְמוּמָרִים דְּבַר אִסּוּר אֲפִלּוּ יָכוֹל הַמּוּמָר לִטְּלוֹ בְּעַצְמוֹ:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
וידו שהחפץ כו׳. אף שבתוס׳ עירובין דף ל״ג ע״א איתא דר׳ אלעזר לא מיירי אלא כשלא היתה ההנחה למעלה מעשרה לא קיי״ל הכי דהתם נמשכו אחר פירש״י בההיא דהעבירו דרך עליו כמבואר מראייתם משם אבל התוס׳ שם סתרו פרש״י ולפי פירושם אין ענין שם לכאן כלל ואתיא מימרא דר׳ אלעזר כפשטה אפילו לא הניח אחר כך על גבי קרקע אלא עמד ועמידת גופו כעמידת חפץ כדאיתא בדף ה׳ ע״ב.
וכ״מ בהדיא בפירש״י דף צ״ב ע״א שחילק בין זורק בכותל למעביר ולהתוס׳ דעירובין אין חילוק ביניהם כלל ושאני זורק בכותל דנח שם אלא ודאי דגם ר׳ אלעזר מיירי כשעמד ברשות הרבים ועמידת גופו כעמידת חפץ ואפילו הכי חייב.
(וכ״מ גם כן בסוגיא דהזורק דף צ״ז דמאי פריך מר׳ אלעזר הא השתא ס״ד דר׳ עקיבא סבר במעביר אף על גב דלא הונחה כמי שהונחה דמיא לאפוקי למעלה מעשרה דאף בהונחה פטור ואף את״ל דס״ד דטעמא דר״ע משום דמרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חשיבא ליה מלאכה חשובה מכל מקום י״ל נמי דהיינו דוקא למטה מי׳ ולא למעלה שהוא מקום פטור אלא ודאי דר׳ אלעזר מחייב אף בעמד והשתא דס״ד לפלוגי בין מעביר לזורק ע״כ היינו כסברת בן עזאי בפ״ק דמהלך כעומד ועל זה פריך דאם כן למעלה מי׳ נמי ליחייב כדר״א ודו״ק).
וכ״מ בהדיא ממתני׳ פ״ג דכריתות דמייתי לה בסוף פרק הבונה ע״ש בתוס׳ ואף לפי תירוץ קמא מכל מקום הוא הדין לכתיפו וידיו דלא קביע גם כן ודלא כדמשמע לכאורה מתוס׳ דעירובין.
וכ״מ בהדיא בריש פרק כ״ד גבי היתה חבילתו על כתיפו דמיחייב כשעקר והניח (וכן בריש פרק קמא חוץ לד׳ אמות לפוש חייב לכתף פטור ולכתף משמע שהמשוי על כתיפו כדפרש״י שם ואפילו הכי חייב בלפוש) וכן גבי כיסו על בהמתו מניח עליה כו׳ ע״ש בגמ׳ ריש פרק כ״ד אע״ג דסתם בהמה גבוה י׳ טפחים כדאיתא בפרק הפרה ומבואר משם דאף בעקירת החפץ שלמעלה מעשרה חייב.
וכ״מ בהדיא ממתניתין פ״י דעירובין ונתבאר בסי׳ ש״ן ס״ב ע״ש במג״א דהעומד ברשות הרבים ורוקק לרשות היחיד חייב אע״פ שהרוק נח תחלה בפיו כמ״ש הרא״ש שם.
וע״כ צ״ל שדעת התוס׳ לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר ובין הנחה שע״י עמידת גופו כי גופו עומד בארץ וכן בעקירה ודו״ק וכהאי גוונא מבואר ברא״ש שם והביאוהו בתוס׳ בדף כ׳ לענין שהוא במקום אחד ופיו או ידו במקום אחר דלא חשיבה הנחה במקום פטור אלא א״כ הונח שם ממקום אחר והתוס׳ דהכא ס״ל כן מטעמא אחרינא גם אם הם במקום אחד למעלה מעשרה וכן ס״ל ג״כ לתוס׳ בשבת דף ה׳ ע״א ד״ה כאן כו׳ וכמ״ש המגיד משנה ומג״א.
ומ״ש התוס׳ בעירובין דף כ׳ והרא״ש בפרק י׳ שם כיון שהוא במקום אחד ופיו כו׳ היינו אפילו למטה מעשרה (אי נמי) היינו מקמי דנחתו לחילוק זה דאז מוכח מכמה דוכתי דכשהם במקום אחד לא הוה מקום פטור אפילו למעלה מי׳ כמו שנתבאר אבל לבתר דנחתו לחילוק זה מעתה י״ל דכשהם במקום אחד נמי הוה מקום פטור למעלה מי׳ לדבר שהונח שם ממקום אחר ולפי זה אתי שפיר הכל ודו״ק.
והנה לפי דעת התוספות אין צריך ליזהר מי שהחשיך להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו׳ אם היא גבוה עשרה וצ״ע לדינא: