Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
הֲכָנַת הַסְּעֻדּוֹת לְשַׁבָּת וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים אוא״כ כשמתכוין להשלים ק׳ ברכות שהוא הכרח גמור מדינא דגמרא דתניא חייב אדם לברך ק׳ כו׳ (ודינו של הרא״ש אינו דינא דגמרא, דהא קיי״ל כר׳ יוסי בפרק ערבי פסחים דאוכל והולך עד שתחשך, ולא הצריכוהו לאכול סעודת שבת מיד אלא אם רצה מפסיק עכשיו וחוזר ואוכל לאחר זמן כמו לרבי יהודה ע״ש, דעכ״פ לרבי יהודה שרי למיעבד הכי ולא פליג רבי יוסי בהא). ויצא דינו של של״ה ברור לפי דעת הרא״ש וטור וש״ע החולקים על התוס׳, וכן הוא ג״כ דעת רבינו קלונימוס ואור זרוע ודרכי משה כאן, מהר״ם גלאנטי וספר הזכרונות ובעל כנסת הגדולה שהעתיקם, הילכך הסומך על כל הני רבוותא נגד המ״א אין מזחיחים אותו: רגיל כו׳. כן הוא משמעות לשון סדר היום שבמג״א. ומ״ש אח״כ או שלומד כו׳ היינו אפילו אם אינו רגיל בזה בכל יום. דאין לומר דהיינו אפילו דבר שאין קצבה, דא״כ למה מנע לימוד הישיבה הרי לומד עם רבים. ודוחק לומר דלומד עם רבים היינו מלמד לרבים ולימוד הישיבה היינו הישיבה שלומד בחבורתא והם אינם צריכים להכין, דא״כ למה אין קובעין ישיבה בקושטאנדינ״א. ודוחק לומר דכנסת הגדולה וסדר היום פליגי אהדדי: אפילו מי כו׳. עיין בריש פ״ב דקידושין דלגבי קידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו מהא דרבא ורב ספרא, ומשמע דליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא דומיא דקידושי אשה, ועיין סי׳ רמ״ט📖 Ссылка на источник
пункт 1
לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לִטְרוֹחַ וּלְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, וְרֶמֶז לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר “וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ”, מַשְׁמָע לְאַלְתָּר שֶׁיָּבִיאוּ יָכִינוּ, וְהַהֲבָאָה הָיְתָה בַּבֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר”. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵכִין בְּהַשְׁכָּמָה — מִצְוָה שֶׁיּוֹסִיף גַּם בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְרֶמֶז לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר “וְהָיָה מִשְׁנֶה” (כְּלוֹמַר, שֶׁיָּכִינוּ שֵׁנִית): בпункт 2
וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר עֲסָקָיו, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא פָּנוּי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן הֵכִין כְּבָר בְּיוֹם ה׳, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיָּכִין לוֹ: גпункт 3
וְנוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא לִקְבּוֹעַ יְשִׁיבָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְפִי שֶׁלִּמּוּד הַיְשִׁיבָה הוּא דָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה, שֶׁרְגִילִין לְפַלְפֵּל, וְשֶׁמָּא יִמָּשְׁכוּ הַרְבֵּה בְּפִלְפּוּלָם, וְלֹא יְהֵא לָהֶם פְּנַאי אַחַר כָּךְ לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת. אֲבָל מִי שֶׁלּוֹמֵד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה, אִםא רָגִיל לְלָמְדוֹ בְּכָל יוֹם — אֵין לוֹ לְבַטְּלוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאַף דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לְלָמְדוֹ בְּכָל יוֹם, מִכָּל מָקוֹם אִם לוֹמֵד עִם רַבִּים — אַל יְבַטְּלֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד בְּיָחִיד, אִם הוּא דָבָר שֶׁדֶּרֶךְ לְלָמְדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּגוֹן פֵּרוּשׁ רַשִׁ״י מִפָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רפ״ה —📖 Ссылка на источниксиман 285
יָכוֹל לִלְמוֹד כְּדַרְכּוֹ. וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת — אֲזַי לֹא יִקְבַּע לִמּוּדוֹ בַּבֹּקֶר, שֶׁהוּא זְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִקְנוֹת. וְאִם לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת אַחַר הַתְּפִלָּה — אֲזַי יִקְנֶה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, וּבִלְבָד שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע מִקֹּדֶם, שֶׁמָּא יַעֲבוֹר זְמַנָּהּ עַד שֶׁיִּקְנֶה, אֲבָל הַתְּפִלָּה נִמְשָׁךְ זְמַנָּהּ יוֹתֵר. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַעֲבוֹר גַּם זְמַן תְּפִלָּה, מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה זוֹ שֶׁל הֲכָנַת סְעֻדּוֹת שַׁבָּת הִיא עוֹבֶרֶת בְּוַדַּאי, שֶׁאַחַר כָּךְ לֹא יִמְצָא לִקְנוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין — אַל יִפְרוֹשׁ מֵהֶם: דпункт 4
אֲפִלּוּב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים — יֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ צָרְכֵי שַׁבָּת, שֶׁכֵּן הוּא בְּכָל הַמִּצְווֹת: “מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ”. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא אָדָם חָשׁוּב בְּיוֹתֵר וְאֵין דַּרְכּוֹ לִקַּח דְּבָרִים מִן הַשּׁוּק, וְלֹא לְהִתְעַסֵּק בִּמְלָאכוֹת שֶׁבַּבַּיִת — חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר מִצָּרְכֵי הַשַּׁבָּת בְּעַצְמוֹ, שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל שַׁבָּת. קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
симан 249
דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין. והרמב״ם בפ׳ ל׳ שכתב חייב כו׳, וכן משמע מלשון הטור ושו״ע (דלא כמג״א), ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל, אלא למדו חיוב זה משאר אמוראי שזלזלו את עצמם כל כך בקביעות בכל שבת ושבת מכלל דחיובא איכא במילתא כמ״ש לקמן בסמוך, ולכן הוזקק לטעם אחר שזהו כבוד השבת ולא משום יתרון מצוה בעלמא, מדלא הזכירו בגמרא היאך היו נזהרים כן בשאר מצות אלא בשבת בלבד שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כל כך עד שקורין אותה כלה ומלכתא שלא מצינו כן בשאר מצות, וכבוד שבת הוא מצוה בפני עצמה למר מן התורה ולמר מדברי קבלה. אבל בשאר מצות לא נצטוינו אלא שלא יהיו בזויות עלינו, וגם זה אינו נחשב למצוה בפני עצמה. ועוד דכל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים כמ״ש בי״ד סי׳ ר״מ,📖 Ссылка на источниксиман 240
ואפ״ה כולהו הני אמוראי ביטלו תורתן בכל שבת ושבת, מכלל דחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו משום שזהו כבודו של שבת כמ״ש הרמב״ם. וכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אחד לבד כמ״ש הטור ושו״ע שבזה ניכר כבודו. ורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור, אלא שכשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא כדפרש״י, מתוך שמין זה היה חביב עליהם והיה להם ענג ממנו כיון שבו הם מקיימין מצות ענג שבת לכן בו היו מתעסקין בעצמן, ולא היה די להם בתיקון דבר אחר שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות, אף על פי שבעסק ההוא היו ג״כ יכולין לצאת ידי חובתן, מכל מקום בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות ענג, לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו, ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה דהיינו תיקון המין שמתענג בו יותר. ושפיר דייק תלמודא מינייהו דמצוה בו כו׳, דאי משום חיובא להתעסק בעצמן כמ״ש הרמב״ם עבדו הכי, וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר, א״כ גם כשנזדמנו להם למה בחרו דוקא בהם ולא באותו דבר שהיו רגילין להתעסק בשאר שבתות. ומכאן יצא להטור ושו״ע דבדבר אחד סגי, דאל״כ לא דייק מידי ודו״ק: