Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

Поздняя редакция к симанам 252 и 304 · последняя редакция

Орах Хаим · симан 252 · лист 2 из 4
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
בועיין רא״ש שהוסיף תנאי שנתגדל בבית הישראל כמו שכירו כו׳, וטעמו ונימוקו דמוכרח לומר כן, כי מאחר שאין קבלת הז׳ מצות גורמת האיסור רק משום דומיא דבן אמתך, א״כ אילו היה שכירו כיון שאין גופו קנוי ה״ל למשרי משום דקצץ, כמו שכתב ספר התרומה. והנה באמת דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד ואמה נוהגות גם בעכו״ם השכורים לשנה, כמבואר בהדיא מלשונו פי״ו סי׳ רנ״ב מותר להניח עבדו כו׳ ואין כאן איסור למען ינוח כו׳ אע״ג דשכורים אליו והוי כמו קצץ כו׳ ואיסור למען ינוח כו׳, וכן כתב בפ״ק סי׳ רכ״ב או אם עשה האש אפילו קצץ או עבדו ושפחתו השכורים כו׳ אבל מותר כו׳ אבל לצורך ישראל לא אע״פ שקצץ כו׳ (וכ״ה באגור בשם המרדכי, ובמרדכי שלפנינו חסר תשלום הלשון כמ״ש בהגהות שעל הגליון, וכ״ה בהגהות מרדכי סוף פרק כל כתבי בשם מהר״ם, וכ״ה בתשובת מהר״ם סי׳ תקנ״ט בשם אבי״ה. ופשוט הוא דלא מקרי קצץ אלא בשכורים, אבל לא בקנויים שקונים מהשרים שהמוכר קבל המעות, וגם המוכר את עצמו מאחר שכבר קבל המעות). דס״ל (כמ״ש לעיל להרמב״ם) דהא דנקט גר תושב בברייתא סוף פרק החולץ היינו משום דקרא מיירי כשישראל שרויים על אדמתם, כדכתיב התם בכוליה פרשתא שש שנים כו׳ והשביעית כו׳ ולא יראו פני כו׳, ואזי אין מקיימין ביניהם עכומ״ז עד שיקבל ז׳ מצות, דמשום הכי נקרא גר תושב שמותר להושיבו בינינו, כמ״ש הרמב״ם פ׳ י״ד מהל׳ איסורי ביאה ופ׳ י׳ מהל׳ עכומ״ז. ואף הראב״ד לא פליג שם אלא בישיבת עראי, אבל בקבע תנן בהדיא סוף פ״ק דע״ז דאין משכירים להם בתים כו׳, ואף למי שאינו מז׳ אומות ע״ש בגמ׳. אבל עיקר האיסור משום שהוא שכירו כמ״ש הרמב״ם ורא״ש, אלא דס״ל שלא אסרה תורה רק כשעושה ליהנות הישראל מיד כהדלקת הנר וכהאי גוונא, משום דשכירו ממש הוה ליה קצץ ושרי ע״ש היטב בסי׳ רכ״ב ורנ״ב.
גוקרוב לומר שגם הרא״ש נתכוין לזה במ״ש לבשל או להדליק כו׳, אלא דסבירא ליה לדוחק לומר דמהאי טעמא לחוד שגופו נהנה יהיה איסורא דאורייתא ובלאו הכי שרי לגמרי אפילו מדרבנן, משום הכי הוסיף הרא״ש שנתגדל בביתו וכמו שכירו כו׳, פי׳ דאינו שכיר ממש הבא בשכרו, דעביד אדעתא דנפשיה שנשכר מתחלת השנה לכל השנה סתם, ואילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי, כי היה יכול להשתכר לעצמו בשבתות באיזו עבודה לנכרים שבעיר, או באיזו מלאכה שיעשה לעצמו או למכרה אח״כ, ועכ״פ ודאי היה מנכה לו כפועל בטל, מש״ה ה״ל קצץ לפי דעת ספר התרומה וסיעתו, אבל כשנתגדל בביתו כמו בן אמתו, שזנו ופירנסו בעד פעולתו שעבד בביתו ועודנו עובד וסר למשמעתו בכל אשר צוה ומצוה עליו בלי שום פיסוק שכר, והילכך כשאין הישראל אומר לו כלל לעשות בשבת לא יגרשנו מביתו ודאי כשלא יעשה בשבת מעצמו, ונמצא דלא עביד אדעתא דנפשיה כמו בקצץ אלא אדעתא דישראל לעשות לו קורת רוח. ומשום הכי פריך בגמרא בפשיטות אדעתא דישראל מי שרי, משום דהוה איסורא דאורייתא, ומשני נכרי אדעתא דנפשיה עביד, והיינו בנכרי דעלמא דוקא, וכדפירש״י שם שיודע שלא יפסיד, אבל זה שנתגדל בביתו אינו מצפה לתשלום איזה שכר עודף בעד מלאכת השבת שעושה לעצמו.