Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

Совместное дело еврея и нееврея

Орах Хаим · симан 245 · лист 3 из 8
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
אֲבָל אִם בָּאוּא לְחֶשְׁבּוֹן אַחַר כָּךְ, שֶׁאָמַר הַנָּכְרִי לְיִשְׂרָאֵל “אַתָּה נָטַלְתָּ בִּלְבַדְּךָ בְּחֹל מָנֶה וַאֲנִי נָטַלְתִּי בְּשַׁבָּת צ׳ זוּז, מַלֵּא לִי עַד שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ חֲלָקִים שָׁוִים”, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר כֵּן הַיִּשְׂרָאֵל לְהַנָּכְרִי, שֶׁנִּמְצָא הַתְּנַאי שֶׁהִתְנוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא שְׂכַר הַשַּׁבָּת לְהַנָּכְרִי בִּלְבַדּוֹ הֵן רַב הֵן מְעַט לֹא הָיָה אֶלָּא הַעֲרָמָה בְּעָלְמָא, אֶלָּא הַנָּכְרִי הִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת גַּם בְּעַד הַיִּשְׂרָאֵל, וּבִשְׁבִיל זֶה הִתְעַסֵּק הַיִּשְׂרָאֵל בְּחֹל גַּם בְּעַד הַנָּכְרִי, לְכָךְ הֵם חוֹלְקִים אַחַר כָּךְ בְּשָׁוֶה, וְנִמְצָא שֶׁגַּם הַיִּשְׂרָאֵל נוֹטֵל שְׂכַר שַׁבָּת, וְנוֹטְלוֹ שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה, שֶׁהֲרֵי מַזְכִּיר לוֹ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בְּפֵרוּשׁ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּטּוֹל לְעַצְמוֹ אִם יִרְצֶה שְׂכַר כָּל הַשַּׁבָּתוֹת, וְאַחַר כָּךְ יַחֲלוֹק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה:
הבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ, אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ — יָכוֹל לַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה, כֵּיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיְּהֵא שְׂכַר יוֹם אֶחָד לוֹ לְבַדּוֹ כְּנֶגֶד שְׂכַר יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁיִּטּוֹל הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, וּמִן הַסְּתָם שְׂכַר יוֹם אֶחָד שָׁוֶה לַחֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ חוֹלְקִין כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה:
ווְאִם לֹא הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, וְגַם אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ לֹא אָמַר הַיִּשְׂרָאֵל לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת וְהוּא יִתְעַסֵּק כְּנֶגֶד זֶה יוֹם אֶחָד בְּחֹל, אֶלָּא הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ הִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת, וְהַיִּשְׂרָאֵל בִּלְבַדּוֹ הִתְעַסֵּק יוֹם אֶחָד בְּחֹל (סְתָם, שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ שֶׁמִּתְעַסֵּק בִּלְבַדּוֹ בַּעֲבוּר שֶׁהַנָּכְרִי הִתְעַסֵּק בִּלְבַדּוֹ בְּשַׁבָּת), אִם אַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה הַנָּכְרִי לַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה מֵאֵלָיו בְּלֹא שֶׁיַּחֲשׁוֹב עִמּוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, וְגַם הַנָּכְרִיב לֹא הִזְכִּיר לוֹ הַשַּׁבָּתוֹת כְּלָל אֶלָּא חָלַק עִמּוֹ סְתָם — יֵשׁ מַתִּירִין, שֶׁהֲרֵי אֵין כַּאן אִסּוּר מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁנּוֹטְלוֹ בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים.
וְיֵשׁ אוֹסְרִים, אֶלָּא יַנִּיחַ לְהַנָּכְרִי שְׂכַר כָּל הַשַּׁבָּתוֹת, וְאִם אֵין שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת יָדוּעַ — יַנִּיחַ לוֹ שְׁבִיעִית הַשָּׂכָר וְהַשְּׁאָר יַחֲלוֹק עִמּוֹ בְּשָׁוֶה, שֶׁאִם יַחֲלוֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה וְיֵהָנֶה הַיִּשְׂרָאֵל מִשְּׂכַר שַׁבָּת —ג נִמְצָא שֶׁלְּמַפְרֵעַ הָיָה לְהַיִּשְׂרָאֵל חֵלֶק בַּעֲבוֹדַת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּתוֹת, וְהָיָה הַנָּכְרִי עוֹבֵד בִּשְׁבִילוֹ כְּאִלּוּ הָיָה שְׁלוּחוֹ. וְכֵן עִקָּר. אִם לֹא בְּהֶפְסֵד גָּדוֹל, שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
אבל אם באו כו׳. לכאורה יש בזה ג׳ שיטות.
דעת רש״י וספר התרומה וסמ״ג ורבינו ירוחם וטור דאפילו באו לחשבון שרי כשהתנו, אלא דאינהו מיירי בשדה, שהחשבון בשדה אינו סותר התנאי, שאף לפי התנאי יכולין לבא לחשבון לחלוק בשוה כיון שעבד הישראל יום שלם כנגד השבת. וגם רב שרירא והראב״ד אפשר דמודים בזה, דעיקר הטעם הוא משום דאיגלאי מילתא למפרע דהערמה בעלמא הוה התנאי שהתנו שהשבת יהיה להנכרי בין רב בין מעט, וזה לא שייך בשדה. ובהא אתי שפיר דלא תיקשי ממ״ש בטור יו״ד למ״ש כאן ודו״ק.
והמגיד משנה והב״י והט״ז כאן וביו״ד סי׳ רצ״ד בשם הב״ח, והש״ך שם הוסיפו, דאף שהתנו שהשבת יהיה להנכרי הן רב הן מעט אפילו הכי שרי לבא לחשבון.
ודעת רב שרירא והראב״ד (והט״ז ביו״ד) דאם באו לחשבון אחר שהתנו אסור, ומשמע מלשון רב שרירא דבסתמא מותר, וכן פסק בשו״ע, וכן דעת מהרי״א אלא שנסתפק בסתמא, וכן דעת הפרי חדש הל׳ פסח סי׳ ת״ן (אלא שמשמע מדבריו שכן הוא גם דעת הש״ך וזה אינו), וכן פסק בטור ושו״ע יו״ד סי׳ רצ״ד דלא כש״ך שנדחק מאד לישבם לפי שיטתו, ופשט דבריהם לא משמע הכי, והדבר ברור שהרב ב״י בשו״ע חזר בו ממ״ש בב״י כאן לדעת הרמב״ם כדעת המגיד משנה, ולכן כתב כאן בשו״ע ס״ב אם נתרצה כו׳ דמשמע אם באו לחשבון אסור אפילו אחר שהתנו, ולכן דלג ביו״ד שם תיבות אם התנו כזה שברמב״ם:
ולענין הלכה אין לזוז ממשמעות פסק הש״ע להחמיר בבאו לחשבון, כדעת רב שרירא והראב״ד ומהרי״א והטור יו״ד, ואפשר דגם רש״י וכל סיעתו מודים בזה דאינהו מיירי בשדה. ואף אם פליגי מכל מקום אין לזוז מפסק השו״ע כיון שכן הוא ג״כ דעת המ״א והט״ז ביו״ד והפרי חדש וטור ושו״ע ביו״ד. אבל בשדה יש להקל, דאפשר דכולי עלמא מודו בהא לרש״י וסיעתו. ואף אם פליגי מכל מקום יש לסמוך בזה על הכרעת הב״י וט״ז כאן והש״ך להקל בדברי סופרים, כיון שלא נמצא בשו״ע הפך מזה בשדה. דמ״ש כאן בס״ב פשיטא דלא קאי אשדה, דבשדה לא שייך אם נתרצה לחלוק בשוה דע״כ צריך לחלוק בשוה, והמ״א לא איירי בשדה כמבואר בלשונו ע״ש (ובב״ח ובש״ך ובט״ז ביו״ד בשם הב״ח וצ״ע):
לא הזכיר כו׳. הנה במ״א סק״א מבואר דלא שרי אלא בהבלעה. וכן כתב ב״י בשם הריב״ש דאין תקנה ליטול שכר כנגד השבת אלא אם כן יחלוק עמו שכר כל השבוע יחד כדי שיהיה בהבלעה, ולא מצא תקנה שיטול סתם שכר יום אחד לעצמו כנגד שכר השבת אלא שלא יאמר כן בפיו, כדמשמע לכאורה מלשון רבינו ירוחם שהעתיק במ״א סק״ג, אלא ודאי דזה אסור משום שכר שבת שלא בהבלעה (וכן משמע בהדיא בתוס׳ שלא עשה ר״ת תקנה זו). דאין לומר דהתם מיירי אליבא דהרמב״ם, דהא במ״א סי׳ רמ״ו סקי״ג כתב בשם דרכי משה דלא סמכינן על הריב״ש אלא בהפסד מרובה, דאז סמכינן על הרא״ש דסתמא מותר ע״ש בדרכי משה. ועיין ברבינו ירוחם דמיירי בשדה, ובשדה פירש בספר התרומה וב״י ומ״א דטול בשבת היינו בשעת הקציר כנגד עמלך בשבת כו׳, ולפי זה בסתמא אף לפי פירוש הרבינו ירוחם דהיינו שהנכרי מעצמו לקח כנגד השבת והניח לישראל כנגד החול אפילו הכי אין בו משום שכר שבת כלל, כמבואר להדיא מפרש״י שפירש על אם באו לחשבון דגלי דעתיה דגוי שלוחו הוה ושכר שבת קא שקיל עכ״ל, משמע דלא הוה שכר שבת אלא כשהגוי הוה שלוחו, והיינו כשגילה הישראל דעתו כשבא לחשבון, אבל בלאו הכי כיון דלא הוה שלוחו אין כאן שכר שבת כלל, שהרי אינו נוטל שכר בעד העבודה שעבד הגוי בחלקו בשבת, אלא בעד השכר שנטל הנכרי בעבור עבודתו, ואין זה שכר שבת כלל אלא אם כן הנכרי היה שלוחו, שאז נוטל הישראל השכר בעד עבודה שעבד הנכרי בשבילו. משא״כ בשותפים במלאכה וסחורה ותנור ורחיים ומרחץ, שכשהנכרי נוטל כל השכר של יום השבת הרי זה כאילו השכיר לו הישראל חלקו ליום השבת והנכרי נותן לו שכר על זה מחלקו, כמ״ש התוספות שהביא במ״א סק״ג (אבל בשדה לא שייך לומר שהנכרי נותן לו שכר בעד שהניחו לעבוד בחלקו), לפיכך אין היתר אלא בהבלעה כמ״ש הריב״ש. והיינו בעיא דסתמא לפי נדונים אלו דמלאכה וסחורה ודומיהם, ונלמדת מבעיא דשדה, דצד האיסור בשדה אינו משום שכר שבת לפירש״י שפירש סתמא היינו שחולקים בשוה והיינו בהבלעה (אבל לפירוש רבינו ירוחם יש לומר שהאיסור הוא משום שכר שבת כמ״ש לקמן), אלא האיסור בסתמא הוא כמ״ש לקמן בפנים עיין שם:
נמצא שלמפרע וכו׳. ממה שכתב המ״א דבתנור שאין עושין בו מלאכה בעצמן מותר לחלוק סתם, ור״ל אף לדעת הרמב״ם דאוסר בסתם, מזה מוכח שטעמו של הרמב״ם הוא משום דהוה כשלוחו. והא דאוסר הש״ך ביו״ד שם בסתמא גבי ערלה דלא מיתסר משום שליחות, היינו משום דגבי ערלה לא שייך היתר דהבלעה כמו בשכר שבת. ומ״ש הש״ך שהוא מבעיא דלא איפשטא, י״ל דס״ל כמ״ש המ״א בשם רבינו ירוחם דהבעיא היא כשלקח הנכרי בשביל שבת והניח כנגד זה לישראל, ומיירי בכהאי גוונא דאין כאן הבלעה שהנכרי מפרש להישראל שנותן לו שכר כנגד השבת, והבעיא היא אי אמרינן דדוקא בעינן דגלי דעתיה כשבאו לחשבון אבל בלאו הכי אין כאן שכר שבת, או דילמא אפילו לא גלי דעתיה מכל מקום כשנוטל שכר כנגד השבת נמצא שלמפרע כו׳ (כמ״ש בפנים), ואיכא שכר שבת כיון שהנכרי היה כשלוחו, וממילא בערלה אסור לפי ב׳ צדדי האיבעיא, אפילו כשבאו לחלוק סתם בשוה, דהא בערלה לא שייך הבלעה, וז״ש הש״ך מוכח מבעיא ודו״ק: