Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

Отплывающий в море и уходящий с караваном

Орах Хаим · симан 436 · лист 1 из 12
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וּמַה שֶּׁהוּא מְצֻוֶּה וּמְחֻיָּב לְבַעֵר חָמֵץ זֶה שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ תַּקָּלָה, שֶׁלֹּא יָבֹא לְאָכְלוֹ, אֲבָל הַבִּעוּר הַזֶּה מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מִצְוָה כְּלָל, שֶׁהֲרֵי אַף אִם מַשְׁהֶה אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְאֵינוֹ מְבַעֲרוֹ — אֵינוֹ עוֹבֵר עַל שְׁהִיָּה זוֹ מִצַּד עַצְמָהּ בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּבְ“בַל יִמָּצֵא” אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאָסְרוּ לְשַׁהוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל אֲכִילָה. אֲבָל אִם לֹא הָיִינוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁיָּבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל — אֵין בִּשְׁהִיָּה זוֹ מִצַּד עַצְמָהּ אִסּוּר כְּלָל, וּלְכָךְ אֵין לְבָרֵךְ עַל בִּעוּר זֶה (כְּמוֹ שֶׁהַמֵּמִית עוֹפוֹת שֶׁנִּדְרְסוּ, שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹתָן מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ תַּקָּלָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן נ״ז, וְאֵין מְבָרֵךְ עַל בִּעוּרָן מִבֵּיתוֹ).
מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהוּא בּוֹדֵק וּמְבַעֵר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, שֶׁאָז יֵשׁ בַּבִּעוּר מִצְוָה מִצַּד עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר “תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם”. וְאִם אֵינוֹ מְבַעֲרוֹ — עוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא”. וְאַף אִם כְּבָר בִּטֵּל כָּל חֲמֵצוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה לְבַעֲרוֹ מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין בִּטּוּל מוֹעִיל כְּלוּםא מִטְּעָמִים יְדוּעִים — הֲרֵי חָמֵץ זֶה כְּאִלּוּ לֹא נִתְבַּטֵּל, וְעוֹבֵר עָלָיו בְּ“בַל יֵרָאֶה” וּ“בַל יִמָּצֵא” מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְגַם יֵשׁ בּוֹ מִצְוַת “תַּשְׁבִּיתוּ” מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּלְכָךְ מְבָרֵךְ “וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ”.
דִּין הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים
אהַיּוֹצֵא מִבֵּיתוֹ ב לְעִיר אַחֶרֶת קֹדֶם הַפֶּסַח וְדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לְבֵיתוֹ לְעוֹלָם, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ בְּבֵיתוֹ אָדָם שֶׁיּוּכַל לִבְדֹּק כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַן הַבְּדִיקָה, אִם הוּא יוֹצֵא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הַפֶּסַח, כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח — חָל עָלָיו לְהִזָּהֵר וּלְקַיֵּם כָּל מִצְוֹת חֲכָמִים, לְפִיכָךְ חַיָּב הוּא לִבְדֹּק כָּל חֲדָרָיו בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי יְצִיאָתוֹ לְאוֹר הַנֵּר. וְאִם שָׁכַח וְלֹא בָּדַק בַּלַּיְלָה — יִבְדֹּק בַּיּוֹם לְאוֹר הַנֵּר.
ג וּמִיָּד אַחַר הַבְּדִיקָה יְבַטֵּל כָּל הֶחָמֵץ שֶׁאֵין יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא מְצָאוֹ בִּבְדִיקָתוֹ, כְּתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּקְּנוּ לְבַטֵּל תֵּכֶף וּמִיָּד אַחַר הַבְּדִיקָה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תל״ד עַיֵּן שָׁם.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
מטעמים ידועים כו׳. עי׳ במ״א סי׳ תמ״ז ס״ק מ״ו ועי׳ במ״ש בסי׳ תמ״ו.
כתב החק יעקב מי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו אין היורשים מחויבים לבערו מעיקר הדין*, עיין שם שהביא ראיה מהמפקיר עבדו ומת וכו׳ ואיסורא לבריה לא מורית, ואף ע״ג דלית הלכתא כאמימר, מכל מקום התם היינו מדרבנן בעלמא כמ״ש הרא״ש שם, ודלא כדעת הרי״ף שם. ולא העתקתי דבריו לפי שאין דמיונו עולה יפה כמו שיתבאר, והם שמות שוין וגופין מחולקין דוק ותשכח. ואף לפי דמיונו לא קיי״ל הכי, שהרי הרשב״א בחידושיו והב״י ביו״ד סי׳ רס״ז כתבו כדעת הרי״ף דאיסורא מוריש לבנו, וכן הוא בדרישה שם, וכן הוא שיטת הטוש״ע שם, דמדאורייתא צריך גט שחרור ולא מדרבנן כדעת הרא״ש. וכן בדין שבשל תורה הלך אחר המחמיר. [*
ומכל מקום טוב לבערו כיון שכבר נאסר בהנאה ולמה להם לקיימו, אך שאין לברך על הבדיקה וביעור כיון שאינן מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם.]
ולפי דעת החק יעקב הדין כן בכל שאר איסורי הנאה דאיסורא לא מורית, גם למ״ש החק יעקב ועוד משום דחמץ אינו ברשותו כו׳**, וזהו הפך הגמרא *** בקדושין דף י״ז ע״ב דאי ירושת הגר דאורייתא אסור לו ליטול מעות חליפי ע״ז שביד (אחיו) הנכרי, לפי שמיד במיתת אביו זכה הוא בע״ז מדין ירושה, ע״ש בפירש״י. ואין לדחות שהנכרי אביו היה מותר לו ליהנות מע״ז ואינו מוזהר אלא לעבדה, שהרי בש״ך לי״ד סי׳ קמ״ו פסק כן גם במומר שמת והניח בן ישראל ונכרי. ואין לומר דכוונת הש״ך משום איסור רוצה בקיומו, חדא דאיסור זה לא נזכר כלל בדבריו ולא בטוש״ע באותו סימן, ותו דלא הוה ליה למימר דירושת הגר דרבנן, דאפילו אם היה דאורייתא התירו לו להיות רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יחזור לסורו, ובגמרא לא אמרו כן בפ״ה דע״ז, אלא בקידושין דף י״ז ע״ב, ומשום איסור חליפין ודו״ק****. [**]
דהא דחמץ אינו ברשותו של אדם היינו משום דאסור לו ליהנות ממנו כמשמעות הגמרא פסחים דף ו׳ וכפי׳ רש״י בב״ק דף כ״ט ע״ש. ***
והביאוהו הרמב״ם ור״ש ורע״ב לפסק הלכה בפרק ו׳ דדמאי ע״ש. ****
ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו, הרי גם ע״ז מוזהר עליה לבערה כמ״ש הרמב״ם וטוש״ע סימן קמ״ו. ועוד דמשמעות הגמרא ורש״י דלא תלי אלא באיסור הנאה.]
לעיר אחרת כו׳. לרבותא, דאפילו יכנס בבית בעיר אחרת כשיגיע הפסח ושם יקיים מצות ביעור אפילו הכי חייב לבדוק כשיוצא מביתו, דדוקא ביוצא מבית הנכרי הוא דפטרי ליה הטוש״ע, והיינו דוקא כשהנכרי נכנס לביתו קודם הפסח כמ״ש המ״א שם, ועיין במה שכתבתי שם. והחק יעקב סוף סימן זה מחלק בהדיא בין ביתו לבית הנכרי והוא פשוט ומה שנקטו הגמרא והפוסקים מפרש ויוצא בשיירא כבר תירץ החק יעקב בס״ק י״ב ועי׳ בפרי חדש:
ומיד אחר כו׳. כך פסק המ״א. ואף שהחק יעקב חולק עליו אין שומעין לו נגד דעת הטוש״ע ורמ״א שדבריהם מבוארים להדיא כדעת המ״א, דמדהגיה רמ״א על קודם ל׳ יום וכשמגיע פסח יבטלנו, מכלל דבתוך ל׳ אינו מבטל כשיגיע הפסח אלא עכשיו מיד אחר הבדיקה. ומ״ש החק יעקב דרמ״א ארישא נמי קאי, מה יענה על לשון הטור שכתב הסיפא קודם הרישא, וכתב ג״כ כלשון רמ״א, מזה נראה שבמתכוין דקדקו הטור והרמ״א לכתוב דין זה בקודם ל׳ דוקא. ויותר מזה מבואר בהדיא בטור (וש״ע סעיף ב׳) שכתבו ואם הוא בתוך ל׳ צריך לבער ואם בדעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבער ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח עכ״ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה. ועוד שהרי בסי׳ תל״ד מוסכם מכל הראשונים והאחרונים שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה׳ אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה. שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמרא, מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ״ש המ״א שם, או מטעם שכתב הט״ז, או מטעם שכתב שם הב״י בשם סמ״ק, וכל זה שייך כאן אם יסמוך על הביטול שיבטל בשעה שיבער החמץ שיאכל ממנו בערב פסח שהרי בליל י״ד לא יבדוק כלל בספינה ובשיירא שכל החמץ שיש עמו ידוע הוא לו ויבערנו בסוף ה׳, וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים א״צ לבודקם בליל י״ד לדעת החק יעקב בסוף סימן תל״ג אלא ביום בשעת הביעור, וכבר נתבאר שאין לסמוך על ביטול שביום. ומ״ש החק יעקב כיון דזמן הבדיקה כו׳, זו מנין לו, דרש״י פירש בהדיא דמחמת שעוסק בבדיקתו יזכור, ובסמוך פירש דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו עכ״ל, משמע דאם לא היה עסוק שאין לו חמץ לשרוף יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור. וכך כתב מהרי״ו בהדיא בסי׳ קצ״ג, הביאו החק יעקב בסוף סי׳ תל״ב ע״ש. ובהדיא כתב הרמ״א בהג״ה סעיף ב׳ אשתו תבדוק כו׳ דלמא ישכח כו׳, אלמא דחיישינן לשכחה, דלא כחק יעקב. והחק יעקב עצמו פירש שם דחיובא הוא. ומ״ש הש״ע בסוף סי׳ תל״ד טוב כו׳, היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך כו׳, עיין במ״א, ועיין במה שכתבתי לקמן: