Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

Работы, начатые в канун и завершаемые в субботу

Орах Хаим · симан 252 · лист 3 из 10
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
הבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת בְּבֵיתוֹ, אוֹ בְּבַיִת אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָז אֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁהִיא מְלֶאכֶת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אָסוּר לְהַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁכְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל נִכָּר הַדָּבָר שֶׁהִיא מְלֶאכֶת הַיִּשְׂרָאֵל,ה וְשֶׁמָּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּשַׁבָּת, אוֹ יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁהַנָּכְרִי הוּא שְׂכִיר יוֹם אֶצְלוֹ וְלֹא קַבְּלָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ד.
וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּבֵית נָכְרִי — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הֶתֵּרו אֶלָּא כְּשֶׁאֵין מַגִּיעַ רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל מִמַּה שֶּׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת, שֶׁאַף אִם יַעֲשֶׂנָּה אַחַר הַשַּׁבָּת יֵהָנֶה מִמֶּנָּה הַיִּשְׂרָאֵל כָּךְ כְּמוֹ עַכְשָׁו שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת, וְאַף שֶׁהוּא חָפֵץ יוֹתֵר שֶׁתֵעָשֶׂה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּגָּמֵר מִקֹּדֶם וְיָכוֹל לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה מִקֹּדֶם — (וְ)אֵין זֶה נִקְרָא רֶוַח, כֵּיוָן שֶׁאַף אִם תֵּעָשֶׂה אַחַר הַשַּׁבָּת יֵהָנֶה גַם כֵּן מִמֶּנָּה.
אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם תֵּעָשֶׂה אַחַר הַשַּׁבָּת לֹא יוּכַל לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְאֵין לוֹ בָּהּ חֵפֶץ כְּלָל אֶלָּא אִם כֵּן תֵּעָשֶׂה בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן שֶׁהוֹלֵךְ לְדֶרֶךְ מִיָּד בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ רֶוַח לְיִשְׂרָאֵל מִמַּה שֶּׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת — אָסוּר לִתְּנָהּ לְהַנָּכְרִי קֹדֶם הַשַּׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיּוּכַל לְגָמְרָהּ בִּימֵי הַחֹל קֹדֶם הַשַּׁבָּת אוֹ אַחַר כָּךְ. וְאַף אִם נְתָנָהּ לוֹ בִּכְדֵי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁלְּהַיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ רֶוַח מִזֶּה שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית עַכְשָׁו בְּשַׁבָּת, וּלְהַנָּכְרִי אֵין רֶוַח מִזֶּה, שֶׁמִּצִּדּוֹ לֹא יִבָּצֵר לַעֲשׂוֹתָהּ אַחַר הַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת לְפִי תֻמּוֹ לְהַשְׁלִים פְּעֻלָּתוֹ, וְאֵין מַגִּיעַ לוֹ רֶוַח מִזֶּה כְּמוֹ שֶׁמַּגִּיעַ לְהַיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ נִרְאֶה הַדָּבָר כְּאִלּוּ בִּשְׁבִיל זֶה הַיִּשְׂרָאֵל נַעֲשֵׂית הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת.
וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לִתְּנָהּ לוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְהוּא יַעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת בְּבֵיתוֹ, רַק שֶׁלֹּא יְגַלֶּה לוֹ דַּעְתּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לוֹ שֶׁתֵּעָשֶׂה בְּשַׁבָּת, וְלֹא יֹאמַר לוֹ כְּלָל שֶׁיּוֹצֵא לְדֶרֶךְ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ושמא יחשדוהו כו׳. הנה הבית יוסף כתב ומשמע מדברי כולם, דהיינו רש״י ורמב״ם ורא״ש ותוס׳ וסמ״ג וספר התרומה וסיעתם, דכל כהאי גוונא לא מינכר מילתא כו׳. וכוונתו משום חשדא (כמו שכתבתי בפנים) דומיא דמחובר דבסימן רמ״ד, שהרי הרמב״ם לא הזכיר בפירוש אלא דין המחובר, וברש״י מבואר כן בהדיא, אלא שפירש טעם החשד שיאמרו שבשבת נתן לו (וכן כתבתי בפנים גבי חלוקים שאין דרך לכבס על ידי שכירי יום), והתוספות והרא״ש וסיעתם פירשו גבי מחובר משום שכיר יום, משום דמיתסר אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת. ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכא דשייכא. והוא הדין לבתוך ביתו שג״כ הטעם משום חשדא דומיא דמחובר. דאם יש שם טעם אחר לאסור כמ״ש לקמן, וע״כ צריך לומר דאותו טעם משכחת לה גוונא דלא שייך במחובר, כגון שאין המלאכה נעשית אצל דירתו של ישראל שאין הישראל רואהו ולא יודע ממנו כלום בשבת (וגם לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל, אי תמצי לומר שכן הוא כוונת הב״י ולא משום חשדא), דאל״כ למה לי טעמא דחשדא גבי מחובר הלא כל מחובר הוא ברשות הישראל כמ״ש התוס׳ ורא״ש וסמ״ג וספר התרומה, וגם היכי שרינן בגמרא בחוץ לתחום, וא״כ היאך הוכיחו התוס׳ ורא״ש וסמ״ג וספר התרומה דרבי שמעון בן אלעזר אוסר אפילו בסיתות אבנים, וכן פסק בטור ושו״ע, משום דמחובר ממש לא הוה פליגי רבנן דהא ברשות ישראל הוא, דלמא רבי שמעון בן אלעזר מוסיף לאסור במחובר כהאי גוונא דלא שייך טעמא דאיסורא דגבי בתוך ביתו, אלא ודאי דזה אינו. וכן כתב בהדיא בט״ז ריש סי׳ רמ״ד.
ועיין שם שאוסר אפילו עושה בשבילן מהאי טעמא, כדעת רבינו שמחה החולק על ספר התרומה (שהובא לשונו גם במרדכי ובהגהות מרדכי פ״ק) כמבואר בהגהות מיימוניות פ״ו. ולפי זה מ״ש הטור ושו״ע סוף סי׳ רע״ו דמותר למחות כו׳, משמע דאין צריך למחות, ומיירי בבית ישראל כמפורש בראש דבריהם, וכן כתב הט״ז סוף סי׳ דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים וכל שכן שאין צריך למחות, וכן כתב בהדיא בהגהות מרדכי סוף פ׳ ט״ז בשם הרא״ם דנכרי העושה מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות, צריך לומר דשאני נר ומדורה שהגוף נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, וא״כ כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם כנגד מדורתו ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו וליכא מראית העין. ואם עשאה בשביל ישראל צריך למחות בלאו הכי, כמ״ש הב״י סי׳ רע״ו בשם הכלבו בשם הר״ם. ומסתימת לשונו שם משמע דהטור שם ושאר פוסקים שהביא ב״י שם בסמוך שכתבו ומותר למחות, דמשמע דאין צריך, מיירי כשעושה בשביל עצמו. ולא כשעושה בשלו כמ״ש רמ״א, שהרי המרדכי שהביא ב״י שם מיירי בכיבוי נר ומדורה של ישראל, דהאיך יכול למחות כשמכבה שלו. ועוד דבהגהות מיימוניות פי״ב מבואר בהדיא דמיירי בעבדיו המכבים נרותיו. ומכל מקום גם זה דוחק בלשון המרדכי והגהות מיימוניות ע״ש.
אלא כשאין מגיע כו׳. עיין במ״ש בסי׳ רמ״ד שיש שני מיני ריוח ריוח שרכושו מתרבה וריוח מלאכה זו גופה. הראשון נזכר לאיסור בדברי הרא״ש, על כל פנים לענין ליתן לו בערב שבת, ובזה ודאי לא חלק הט״ז, דבסימן רמ״ו קיי״ל כהרא״ש בהא. אבל בריוח מלאכה זו גופה שלא נזכר אלא בהשגת הראב״ד פ״ו, דלאחר שבת יעשה עוד בלא״ה ויפסיד מלאכה זו לגמרי אם לא יעשה אותה היום, וכן כתב מהר״י אבוהב בסי׳ רמ״ג ע״ש בב״י. והב״י שם ובסי׳ רמ״ד שכתב האיסור במרחץ משום מראית העין מכלל דלא פסיקא ליה מלתא לאסור בשביל כך כיון דקעביד אדעתא דנפשיה, וכן כתב הט״ז בסי׳ רמ״ג. ודעתם בזה דלא כהראב״ד אלא כהרמב״ם, דהם לא פירשו ברמב״ם כמ״ש המג״א כדרך השרים כו׳, דלדעתו כולי עלמא מודו במשתרשא ליה דאסור ולא פליגי אלא אי מיקרי משתרשא ליה ע״ש, אבל הב״י וט״ז לא פירשו כן, דוק בלשונם שם ותשכח דהכי הוא. אלא שהב״י ספוקי מספקא ליה, ולפי ספיקו דאפשר דהרמב״ם מודה בשכיר שנה צריך לומר כפירוש המג״א, אבל הט״ז אפשר דפשיטא ליה דלא כרמ״א שם. והשתא אתי שפיר מ״ש בסי׳ ש״ז סק״ג דאסור שיאמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת מיד, דמשמע כשאינו אומר לו כן שרי, אף שהאמת כן הוא שילך במוצאי שבת מיד ויטול ממנו מעותיו אם לא יקנה, או שאף אם יקנה אח״כ לא יהיה לו חפץ במקחו לאחר זמן כשיחזור מן הדרך, דעל כרחך מיירי בכהאי גוונא, דאל״כ היאך יבין הנכרי לקנות בשבת דוקא, הלא אינו אומר אליו כלל שצריך במוצאי שבת מיד, כמ״ש שם לעיל בסמוך, וא״כ משתרשא ליה מלאכה זו גופה ואפ״ה שרי. וכן משמע ממ״ש בסוף סי׳ ש״ה בשם חמיו דבשכיר שנה שרי. עי׳ שם במג״א שהקשה על זה מסי׳ רמ״ד ס״ה בהג״ה, אבל לפי מה שנתבאר דהט״ז חולק על רמ״א לא קשיא מידי.