Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

Работы, начатые в канун и завершаемые в субботу

Орах Хаим · симан 252 · лист 6 из 10
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
אֲבָל אִם קָצַץ לוֹ שָׂכָר — (הֲרֵי הוּא מִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, וְלֹא בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל אַף שֶׁרוֹאֵהוּ וְשׁוֹתֵק לוֹ, וּלְפִיכָךְ) אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ כְּלָל.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּפַרְהֶסְיָא וּמְפֻרְסָם לָרַבִּים שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לִמְחוֹת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ד.
לְפִיכָךְ, הַחֲלוּקִים שֶׁלָּנוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵם נִכָּרִים שֶׁהֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁמְּכַבְּסָן הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת עַל גַּבֵּי הַנָּהָר — צָרִיךְ לִמְחוֹת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁבְּשַׁבָּת נְתָנָם לוֹ לְכַבְּסָן.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לִתְּנָם לוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יְכַבְּסֵן בְּשַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא:
טוְכָל זֶה כְּשֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בַּחֲפָצִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן כֵּלִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּיַד הַכּוֹבֵס, וְעוֹרוֹת לְעַבְּדָן אוֹ לְרַצְּעָן לִתְפּוֹר מֵהֶם מִנְעָלִים, וְחוּטִין לֶאֱרוֹג מֵהֶם בֶּגֶד. אֲבָל אִם הַיִּשְׂרָאֵל לֹא נָתַן לוֹ כְּלוּם, אֶלָּא הַנָּכְרִי תּוֹפֵר מִנְעָלִים מֵעוֹרוֹת שֶׁלּוֹ וְאוֹרֵג בֶּגֶד מֵחוּטִין שֶׁלּוֹ בְּבַיִת שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֵהוּ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ כְּלוּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ שָׂכָר, אִםח אֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ שֶׁאֵין מְפֻרְסָם לָרַבִּים שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְרָא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁאִם יִרְצֶה הַנָּכְרִי יִמְכּוֹר אוֹתָם לְאַחֵר, וְיַעֲשֶׂה לוֹ אֲחֵרִים.
וְאַף לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לְצַוּוֹת אֶת הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹתָם, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, רַק שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת:
יוְכֵן אִם הַנָּכְרִי מֵאֵלָיו בְּלֹא אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת מִשֶּׁלּוֹ, אֲפִלּוּ בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁמַּבְעִיר מְדוּרָה מֵעֵצִים שֶׁלּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְחַמֵּם הַיִּשְׂרָאֵל כְּנֶגְדָּהּ, אוֹ שֶׁמַּדְלִיק נֵר שֶׁלּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ יִשְׂרָאֵל לְאוֹרָהּ — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מֵאֵלָיו — בְּוַדַּאי הוּא עוֹשֶׂה לְטוֹבַת עַצְמוֹ, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יַפְסִיד, וּבְוַדַּאי יְקַבֵּל טוֹבַת הֲנָאָה מֵהַיִּשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד זֶה.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
והנה לפי דעתו ז״ל דדוקא משום שלא יוכל למחות, ולהכי בבית הישראל שיוכל לגרשו מביתו אסר בירושלמי אפילו בקצץ, שפיר סיים שם דאפילו בשביל נכרי צריך למחות כשיכול, דהיינו כשעושה בשל ישראל או שעושה בבית ישראל. אבל המג״א לא העתיק אלא תחלת דבריו, לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל, אף שעושה מאליו דעבד אדעתא דנפשיה שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה, דכהאי גוונא אוסר הירושלמי שהביאו ג״כ הב״י ופסקו בש״ע. ולא קיי״ל כחילוק מהר״ם דלעיל, אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל, דבכהאי גוונא מיירי הרא״ש הנ״ל, ולכן חלק על הש״ע בסי׳ ש״ה (דאין סברא כלל לחלק בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל. ועוד דהעושה מאליו ג״כ יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר כמ״ש רמ״א בסי׳ רמ״ז סעי׳ ד׳ בהג״ה). אבל בקבולת משמע מהמג״א דשרי שלא בביתו, וכ״ש כשעושה בשביל נכרי, משום דגם בביתו אין טעם האיסור משום דרואה ושותק, אלא כמ״ש הב״י בסי׳ זה דדעת רש״י ותוס׳ ורא״ש וסמ״ג וספר התרומה דהטעם משום חשדא וכמ״ש לעיל, מכלל דמשום רואה ושותק לא מיתסר בקבולת גמורה כגון שקצץ אע״ג דיוכל למחות, משום דודאי עביד אדעתא דנפשיה אף שרואה ושותק, וכ״ש כשעושה בשביל עצמו דלא כהגהות מרדכי (וכן משמע בט״ז סוף סי׳ רע״ו, דמסתמא מדלקת השפחה נר של בעל הבית להדחת כליו). וכן משמע בהדיא ממ״ש המג״א בסי׳ ש״ז ס״ק כ״ט דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה שמרבה לו שכר בעד זה ע״ש. וכן פסק רמ״א בי״ד סי׳ רצ״ז ס״ד בהג״ה. ואף החולקין שהביא הש״ך שם לא אסרו אלא האמירה אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי׳ רמ״ג גבי קבלנות דמרחץ שתלו בנוסחאות הרא״ש וטור, ומדברי כולם משמע דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל מרויח או משום מראית העין דמחובר ע״ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל, דודאי השכיר שנה מסיק בעצי בעל הבית, וגם מלאכת ההסקה נעשית במרחץ של בעל הבית. ואין לומר דכיון ששכרו לכך אין צריך ליטול רשות, שהרי קבלן העושה בטובת הנאה בבית נכרי דאין צריך ליטול רשות ואפילו הכי צריך למחות. ואף דבשכירות אין צריך, מכל מקום החילוק ביניהם הוא משום דכאן יכול למחות וכאן אינו יכול, וא״כ גבי מרחץ נמי דיכול למה אין צריך (ולרבינו שמחה צריך לומר דגם בקבלנות צריך רשות לעשות בשבת, ולהכי לא דמי לדליקה, וא״כ הוא הדין במרחץ). אלא על כרחך צריך לומר לדעת האחרונים דהחילוק ביניהם הוא משום דבשכירות אף שרואהו ושותק דעתו על שכרו, דהא ניחא ליה טפי מניחותא דבעל הבית. וא״כ כ״ש כשעושה בשביל עצמו לגמרי. ומה שהניח המג״א בסי׳ ש״ה את דברי הש״ע שם סעיף כ״א בצ״ע, היינו משום דהתם מיירי שעושות בשביל אדוניהם ע״ש בב״י, וגם מסתמא עושות הגבינות בבית אדוניהם. ומיהו כל זה כשעושה בשל ישראל, אבל כשעושה בשלו אף בשביל ישראל ובבית ישראל אין צריך למחות, כמ״ש המג״א סי׳ רע״ו. ואף מלשון הגהות מרדכי והגהות מיימוניות שהעתיק בסי׳ ש״ה סקי״ד משמע דאף בבית ישראל לא מיתסר אלא בשל ישראל.
ואפילו כשאפשר לה להעשות בחול אלא דמשתרשא ליה עשייתה בשבת להראב״ד וסיעתו צריך למחות אף שאינו רואהו, שהרי ברמב״ם לא נזכר כלל שרואהו ואפילו הכי השיג הראב״ד. ואף אם מסר לו המלאכה בד׳ וה׳ אוסר הראב״ד, שהרי ברמב״ם לא נזכר כלל ערב שבת ואפילו הכי השיג עליו. וכן משמע מסתימת האחרונים בסי׳ רמ״ד ס״ה. וכן משמע ממ״ש הב״י סי׳ רמ״ג בשם מהר״י אבוהב, והסכים עמו המג״א לאסור משום ריוח הישראל, והצריכו למחות כל השבתות של שנת שכירותו, ולא די בשבת הראשון אם שכרו בערב שבת ההוא. וכן משמע ממ״ש רמ״א בדרכי משה סי׳ זה דהרמב״ם מיירי כשלא נתן לו כלום ואפילו הכי אוסר הראב״ד בכל שבתות השנה, ופסק רמ״א כדבריו בשכיר שנה בסתם ולא פירש כשנתן לו בכל ערב שבת וערב שבת. אלא ודאי דלא דמי לאיגרת בסוף סי׳ רמ״ז, דכשנותן לו בד׳ וה׳ אע״ג דמשתרשא ליה לא גרע מלא קצץ כלל דשרי בד׳ וה׳ כיון שאינו רואהו, משום דכיון שקיבלה להוליכה למחוז חפצו נעשה עכשיו עליה כקבלן, שעשייתו בשבת היא אדעתא דנפשיה להפטר מחיוב שקבל על עצמו להגיע האגרת למחוז חפצו, ואם ילך בשבת וישלים קבלנות זו לא יצטרך להשלים זה בחול, וכיון שמצד הישראל היתה יכולה להעשות בחול א״כ עשיית השבת אינה בשבילו. משא״כ במרחץ, שאף אם יעשה בשבת לא יפטר בזה משום קבלנות, שאף שלא היה עושה בשבת לא היה מצטרך לעשות זה בחול, א״כ עשיית השבת היא בשביל הישראל שיש לו ריוח ממנה ולא להנכרי. וכן בסי׳ רמ״ד ס״ה לא מיירי כלל כשנתן לו קבולת בד׳ וה׳, דהא לא אצטריך לאשמעינן דשרי, דהא כתבו בפירוש בסי׳ רנ״ב. וכי סלקא דעתך מפני שהוא שכיר שנה גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ, ומהאי טעמא שרי בסוף סי׳ רמ״ז גבי איגרת, משום דלא גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ כלל. דאף דגבי שכיר משתרשא ליה, מכל מקום הוא עביד אדעתא דנפשיה, כמ״ש ספר התרומה ורא״ם. ומ״ש המג״א סי׳ רמ״ג ואין לומר דעביד כו׳, היינו שאין לו ריוח ולהישראל יש ריוח ומחזי כעושה בשבילו כמ״ש בסי׳ רמ״ד ע״ש. והתם אף דמכל מקום עביד אדעתא דנפשיה צריך למחות בכל גווני, משום שאינו משלים ופוטר מעליו חיוב קבלנות בעשייה זו שבשבת, שקבלנות שקיבל בתחלת שנתו אינה נשלמת עד סוף שנתו, וגם אינה מתחלקת לחלקים שנאמר שפטר חלק ממנה, שאף אם לא היה עושה היום לא היה עושה למחר כפליים.
וחילוק זה שבין משלים קבלנות לאינו משלים הוא מוכח בהדיא מדין מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל שכתב המג״א בס״ק ט״ו, או מיני מאכלים ביו״ט, שאסור אפילו על דרך היתר מכירה בשבת, ואפילו שנותן לו משכון דודאי עבד אדעתא דנפשיה לקבל המשכון מיד והמעות למחר ואפ״ה אסור, ואילו בקצץ מותר גבי מנעלים, או גבי מאכלים אם דמו למנעלים כמ״ש המג״א ריש סי׳ תקט״ו, ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד, ע״כ צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא משום שזה עושה להשלים קבלנותו וזה עושה מאליו בלא קבלנות. ולא דמי כלל למ״ש מהר״ם דקבולת גרע מעושה מאליו כמ״ש לעיל, משום דכשעושה מאליו עביד לגמרי אדעתא דנפשיה. וכן משמע בסי׳ שכ״ה במג״א ס״ק ל״א ע״ש ודו״ק:
אינו עושה בפרהסיא כו׳. עיין במ״ש בסי׳ רמ״ד.
ואין להקשות על עיקר דינו של המג״א ממ״ש בדרכי משה, דהרמב״ם מיירי שלא נתן לו כלום ואפ״ה בעינן קצץ, דזה אינו, דהדרכי משה כתב כן על הסיפא בשוכר לזמן ושם לא נזכר קצץ, וברישא ודאי מיירי כשעושה משל ישראל אף להדרכי משה: