Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

Работы, начатые в канун и завершаемые в субботу

Орах Хаим · симан 252 · лист 5 из 10
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין קִצְבָתוֹ יָדוּעַ לִתֵּן לוֹ בְּה׳ בְּשַׁבָּת אוֹ קֹדֶם לְכֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יוּכַל לְגָמְרָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, שֶׁכְּשֶׁנּוֹתֵן לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְגָמְרָהּ מִבְּעוֹד יוֹם — הֲרֵי זֶה נִרְאֶה כְּאִלּוּ נוֹתֵן לוֹ עַל מְנָת שֶׁיִּגְמוֹר בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁנּוֹתֵן לוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְגָמְרָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל בַּחֲמִישִׁי כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת — אֵין נִרְאֶה כְּנוֹתֵן לוֹ עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת גַּם בְּשַׁבָּת, וְאִם הַנָּכְרִי יַעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁלְּהַשְׁלִים קַבְּלָנוּתוֹ הוּא עוֹשֶׂה, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּל הַקִּבֹּלֶת, שֶׁאָז אַף אִם הַיִּשְׂרָאֵל קוֹצֵץ לוֹ דָמִים — הֲרֵי זֶה נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רָחוֹק מִיּוֹם הַשַּׁבָּת, אַף אִם הוּא נִרְאֶה אָז כִּשְׁלוּחוֹ, מִכָּל מָקוֹם אֵין נִרְאֶה כְּאִלּוּ שׁוֹלְחוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת. וְכֵן עִקָּר.
(וּמַה שֶּׁאָנוּ מַחֲמִירִים גַּבֵּי שִׁלּוּחַ אִגֶּרֶת כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ז, הַטַּעַם הוּא, לְפִי שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹלְחוֹ בַּדֶּרֶךְ עִם אִגֶּרֶת שֶׁיּוֹלִיכֶנָּה לִמְחוֹז חֶפְצוֹ — נִרְאֶה כְּאִלּוּ אוֹמֵר לוֹ לֵילֵךְ בְּכָל יוֹם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְשָׁם קֹדֶם הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁלְּחוֹ הַרְבֵּה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת):
זוּמִכָּל מָקוֹם,ז אִם רוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת — צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ בְּא׳ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְגָמְרָהּ כְּבָר קֹדֶם הַשַּׁבָּת (לְפִי שֶׁכְּשֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ בְּשַׁבָּת עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ וְשׁוֹתֵק לוֹ — אֲזַי מֵבִין הַנָּכְרִי שֶׁבְּשַׁבָּת הוּא נוֹחַ לוֹ לְהַיִּשְׂרָאֵל, וּמִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹאֵהוּ הוּא מִתְכַּוֵּן לְהַשְׁלִים קַבְּלָנוּתוֹ):
חבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ שָׂכָר, וַאֲפִלּוּ עוֹשֶׂה בְּטוֹבַת הֲנָאָה שֶׁדִּינוֹ כְּקָצַץ לוֹ שָׂכָר לְעִנְיַן לִתֵּן לוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁרוֹאֵהוּ עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ (דְּכֵיוָן דְּאֵין דַּעְתּוֹ סְמוּכָה לְקַבֵּל שָׂכָר בְּעַד מְלַאכְתּוֹ — הֲרֵי הוּא מִתְכַּוֵּן בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהוּא מֵבִין מִדַּעַת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁעֵסֶק זֶה נוֹחַ לוֹ).
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
ומיהו מ״ש בשם הגהות מרדכי ואפילו בקבולת כגון ששכרו כו׳, אליבא דהגהות מרדכי כתב כן וליה ס״ל דבלאו הכי אסור בשכיר שנה כמ״ש בסי׳ רמ״ג ובסי׳ ש״ה ס״ק י״ג, ולא העתיק זה אלא לאשמועינן דבבית ישראל אסור לכ״ע, אבל שלא בביתו הוה שרי למ״ד דהוה כקבולת גמורה.
ובא וראה כמה נתחכם המג״א בלשונו, שהעתיק דברי הגהות מרדכי ולא העתיקן כהווייתן. כי המעיין היטב בתשובת ר״ש זו שבהגהות מרדכי ובהגהות מיימוניות פ״ו שהשיב לאסור מה שהשפחות השכורות עושות מדורה בבית אדוניהם, יראה שמתחלה סתר היתר שלמדו ספר התרומה וסיעתם שהביא ב״י סי׳ שכ״ה דנכרי העושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד מהא דנכרי שבא לכבות כו׳ (דמיירי אף שניכר כו׳ כמ״ש בסי׳ ד״ש), ועל זה כתב דלא דמי לדליקה כו׳, וסיים דדמי לאומנים שעושים בבית ישראל שאסור אפילו בקבולת, ור״ל דהתם נמי טעמא משום שהישראל רואה ושותק לו ואינו מגרשו מביתו, דאף דאינו יכול למחות שלא יעשה כלל בשבת כמ״ש שם בסמוך, מכל מקום כשמניחו לעשות בביתו דמי ממש לעושה בשלו מאליו דיוכל למחות, וא״כ כמו שבביתו אסור אע״פ שקצץ ה״נ כשרואה עושה מאליו דקצץ עדיף כמו עושה מאליו, וז״ש ואין לחלק בין בחנם בין בשכר. ואח״כ הוסיף דבחנם גרע מבשכר, דאפילו בבית הנכרי צריך למחות כשעושה בחנם אפילו עושה בטובת הנאה כדגרסינן בירושלמי כו׳ הדא אמרה בטובת הנאה אבל שכיר בעבידתיה עסיק, פירוש ולא יוכל למחות (ר״ל דכיון שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת שהקבלן מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה, כדאמרינן בפ״ב דמועד קטן, א״כ אף אם ידו תקיפה עליו או שיאבה לו וישמע אליו אין צריך למחות דבעבידתיה עסיק), אלמא בחנם צריך למחות עכ״ל. כוונתו דדוקא בשכיר שלא יוכל למחות, אבל בחנם אף שעושה בטובת הנאה שקיבל כבר או שיודע שלא יפסיד ויקבל טובת הנאה דהיינו מעליותא דעושה מאליו כדפרש״י, מכל מקום כיון שיכול למחות חייב למחות.
ומכל מקום אם רואה כו׳. דוקא רואה אבל יודע אין צריך למחות אפילו כשלא קצץ כשנתן לו בד׳ וה׳, דאל״כ האיך מותר לשלוח אגרת בד׳ וה׳ הא ודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך. וכן כתבו בהדיא בעולת שבת סי׳ זה ס״ג ובט״ז ריש סי׳ רמ״ח ופשוט הוא. ועוד דמשנה שלימה שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה, אע״ג דהוה ליה כעושה בטובת הנאה כמ״ש לעיל. דאם אין היתר בערב שבת בטובת הנאה אלא כשאפשר שלא יעשה בשבת א״כ מה הפרש יש בין טובת הנאה ללא קצץ, ממ״נ אם תולין להקל שלא יעשה בשבת אף בלא קצץ לישתרי ואם יעשה אף בטובת הנאה אסור, אלא ודאי דזה אינו, דכל שאינו רואהו עביד אדעתא דנפשיה, כדמשמע בהדיא בהגהות מרדכי הנזכר לעיל, ומשמע שם (עמ״ש לעיל) שהכל תלוי במה שהנכרי רואה מדעת הישראל שאינו מוחה בידו שעושה בלא רשותו, ולהכי בדליקה שאין צריך רשות קעביד אדעתא דנפשיה. וגבי קבולת בבית נכרי, צריך לומר דמכל מקום לעשות בשבת בשל ישראל צריך רשות (כמ״ש בפנים). ואפשר דאף שאינו רואהו ממש אלא שהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו בשבת ויכול למחות בו בקל כגון שעובד סמוך לביתו ואינו מוחה בו א״כ גלי דעתיה דניחא ליה ואדעתיה קעביד, ואפשר דלא אמרינן דעביד אדעתיה אלא אם כן רואהו ממש שאז מה שהוא עושה בשעת ראייתו אותו הוא מתכוין שתהא לרצון לפני הישראל הרואהו וצ״ע.
ומיהו כל זה כשיכולה המלאכה להעשות בחול, דאז אע״ג דלא קצץ דלא עביד עיקרא דעבידתיה אדעתא דנפשיה, מכל מקום מה שעושה בשבת עביד אדעתא דנפשיה להשלים קבלנותו שכבר קיבל ונתחייב לעשות, להכי אין צריך למחות כשאינו רואהו כשנתן לו בד׳ וה׳ להרא״ש וסיעתו. אבל כשאי אפשר לה להעשות בחול בגלל הישראל אזי מקרי עשיית השבת בשבילו אע״ג דקצץ, וצריך למחות אף שאינו רואה, כדמשמע מלשון המג״א סי׳ רמ״ד ס״ק א׳, דהתם מיירי בצנעה בביתו של נכרי ולא נזכר שם כלל שרואה אותו. ואף שנותן לו בד׳ וה׳, כמ״ש המג״א בסי׳ זה ס״ק ח׳ לענין ליתן לכתחלה, וכ״ש לענין למחות כמבואר בס״ק ט׳.