Лист ждёт перевода: показан исходник, пословного перевода ещё нет.

Убой скота в праздник

Орах Хаим · симан 498 · лист 9 из 11
💡Нажмите на слово для перевода. Удерживайте или сделайте двойной клик, чтобы добавить его в свой словарь.
כזאִם הִכְנִיס מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב עָפָר הַרְבֵּה לְצֹרֶךְ גִּנָּתוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ חֻרְבָּתוֹ וְהוּא כָּנוּס וְצָבוּר בְּמָקוֹם אֶחָד — מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מֻקְצֶה כְּלָל, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא צָבוּר דַּעְתּוֹ עָלָיו לְכָל מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהִכְנִיס עָפָר הַרְבֵּה שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל אַגַּב קַרְקַע הַגִּנָּה וְהַחֻרְבָּה, אֲבָל אִם הִכְנִיס מְלֹא קֻפָּתוֹ עָפָר וּשְׁטָחָהּ בְּקַרְקָעִית הַגִּנָּה אוֹ הַחֻרְבָּה, מֵאַחַר שֶׁהֶעָפָר מוּעָט — הֲרֵי הוּא בָּטֵל לְגַבֵּי הַקַּרְקַע וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּגִנָּה וְחֻרְבָּה, אֲבָל אִם הִכְנִיס מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב מְלֹא קֻפָּתוֹ עָפָר וְעֵרָה אֶת הֶעָפָר בְּקַרְקָעִית הֶחָצֵר אוֹ הַבַּיִת — אֵינוֹ בָּטֵל לְגַבֵּי הַקַּרְקַע וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, וְהוּא שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא שְׁטָחוֹ בְּאֶמְצַע הֶחָצֵר וְהַבַּיִת לְמִרְמַס רַגְלַיִם — נִכָּר הַדָּבָר שֶׁחָפֵץ בּוֹ לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו וְדַעְתּוֹ עָלָיו לְכָל מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ.
כחבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְכָל מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ? כְּשֶׁהִכְנִיסוֹ בִּסְתָם, דְּמִן הַסְּתָם דַּעְתּוֹ לְכָל מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ לְמָחָר. אֲבָל אִם הִכְנִיסוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב כְּדֵי לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם חַיָּה וָעוֹף שֶׁיִּשְׁחוֹט לְמָחָר — אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה, שֶׁהֲרֵי אֶתְמוֹל כְּשֶׁהֵכִין אֶת הֶעָפָר לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיַּעֲשֶׂה הַתִּינוֹק צְרָכָיו בְּמָקוֹם הַמָּאוּס שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְכַסּוֹת צוֹאָתוֹ, וְלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ בְּהַכְנָסָתוֹ אֶת הֶעָפָר אֶלָּא לְכַסּוֹת דַּם חַיָּה וָעוֹף שֶׁבָּרוּר לוֹ שֶׁיִּשְׁחוֹט לְמָחָר, וְהַמֵּכִין לְדָבָר שֶׁוַּדַּאי לוֹ — אֵין הֲכָנָתוֹ מוֹעֶלֶת לְצֹרֶךְ דָּבָר שֶׁסָּפֵק לוֹ בִּשְׁעַת הֲכָנָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה.
כטבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּמֻתָּר לְטַלְטֵל עָפָר בְּיוֹם טוֹב? כְּשֶׁהֶעָפָר תִּחוּחַ כָּל כָּךְ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה גוּמָא בִּנְטִילָתוֹ, שֶׁמִּיָּד שֶׁנּוֹטֵל הֶעָפָר נוֹפֵל עָפָר אַחֵר תַּחְתָּיו לִמְקוֹמוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ תִּחוּחַ כָּל כָּךְ, אֲפִלּוּ הוּא תָּלוּשׁ וְנָתוּן בִּכְלִי — אָסוּר לִטְּלוֹ מִן הַכְּלִי, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה גוּמָא בְּהֶעָפָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגּוּמָא עַצְמָהּ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ, וּמִן הַתּוֹרָה אֵין חַיָּבִים עַל מְלָאכָה כָּזוֹ, מִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
אֲבָל מֻתָּר לִטְּלוֹ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה גוּמָא בֶּעָפָר, כְּגוֹן שֶׁהוּא צָבוּר כְּעֵין הַר — מֻתָּר לִטְּלוֹ מִן רֹאשׁ הַשִּׁפּוּעַ.
קונטרס אחרון · Кунтрес Ахарон — авторский разбор источников; в печати — под чертой
במה דברים אמורים בגינה כו׳. כן כתב הבית יוסף וז״ל דבטל לקרקע הגינה וחורבה משא״כ בבית וחצר עכ״ל, וכן כתב הלבוש. ולפי זה צריך לומר דמה שכתבו הטור ושו״ע הכניס עפר הרבה לביתו, לאו דוקא לביתו אלא לרשותו:
הנה הנה , הט״ז התיר בשעת הדחק ליטול עפר שאינו מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. ולא העתקתי דבריו, משום שאינן מובנים, דאי איירי בדיעבד שכבר שחט מאי שמחת יום טוב איכא הלא מותר לאכול אף אם לא יכסנו, ואי איירי לכתחלה אם כן אין לנו לפסוק כדבריו, שהרי עיקר טעמו של המתיר בגמרא הוא משום שמחת יום טוב כמ״ש בגמרא, ואפילו הכי קיימא לן לאסור דלא שרינן איסורא משום שמחת יום טוב עיין בגמרא. ואף רבו דהסמ״ג לא פסק כר״ת אלא כדי שלא לבטל מצות כיסוי דאורייתא. וכל עיקר דברי הט״ז בנויין על מה שכתב דלדידן יש לומר דעשה דוחה לא תעשה כרבא דסבירא ליה דיום טוב לא הוי עשה ולא תעשה. וזה תמוה מכמה פנים, חדא דאנן קיימא לן בסי׳ תקפ״ו דאין דוחין אפילו שבות דיום טוב מפני מצות שופר משום דיום טוב היא עשה ולא תעשה כמ״ש בגמרא פ״ד דר״ה. ועוד דאפילו לרבא אין היתר אלא אם כן מקיים המצוה באותו הרגע שדוחה הלא תעשה כדאמרינן בגמרא בהדי דכתיש קמכסי ע״ש. ועוד מה שכתב דרב יהודה דסבירא ליה דבעינן דקר נעוץ היינו למאן דסבירא ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מדלא התיר אלא בדיעבד אבל לבית הלל אליבא דר״ת עשה דוחה לא תעשה ועשה ומותר לכתחילה, לא הבנתי. ואדרבה נהפוך הוא דבדיעבד איכא מצות עשה דכיסוי אבל לכתחילה אין כאן מצות עשה כלל, דהא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר, היינו שלמי שמחה כמו שכתב הבית יוסף בסי׳ תקכ״ט ע״ש. ואף שרש״ל פ״ב דביצה חלק עליו, מכל מקום מודה דאין מצות עשה זו דוחה את שום לא תעשה, כיון שהיא תלוייה בדעת האדם, שהרי מותר להתענות תענית חלום ביום טוב משום דהתענית עונג לו כמ״ש בסי׳ רפ״ח, וכל מצוה שתלויה בדעת האדם אינה דוחה את לא תעשה, כדאיתא בפ״ג דכתובות גבי אונס ומפתה. ותדע, דהא לא שרינן צידה דאין בה אלא איסור דרבנן לרוב הפוסקים, ומשמע אפילו אם אין לו בשר אחר כי אם מה שיצוד. ועוד, דהא משום מצות כיסוי שרינן איסור מוקצה לכסות באפר כירה שהוסק ביו״ט, ובהמות מדבריות ויונים שאינם מזומנים וחיה שקננה בפרדס בניה צריכים זימון, ולא שרינן משום שמחת יו״ט אם אין לו בשר אחר. אם כן אף אם כוונת הט״ז להתיר לכסות בעפר שאינו מחוסר חפירה, מכל מקום יש לאסור משום מוקצה, לדידן דלא שרינן משום שמחת יו״ט להשתמש במוקצה או לאכלו (עיין מה שכתב המג״א בסי׳ תצ״ט ס״ק י״א ותק״ט ס״ק ט״ו, ועיין במהרש״א דף ח׳ ודו״ק). וכן עיקר, שלא להתיר טלטול מוקצה גמור משום שמחת יו״ט, כדעת רש״י ורמב״ם ותוס׳ ורא״ש ור״ן וכל האחרונים ז״ל: